מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָהּ עָנָנִי בַּמֶּרְחַב יָהּ - (תְּהִלִּים קיח, ה)

השמחה דוחה את הייאוש ומרחיבה את הלב... 

תובנה נוספת של הפסוק:

בליקוטי מוהר"ן (חלק א, ס) כתב רבי נחמן: "וְכָל זֶה הוּא בְּחִינַת שׁוֹפָר שֶׁתּוֹקְעִין בְּראשׁ הַשָּׁנָה... שֶׁהוּא קָצָר מִלְּמַעְלָה וְרָחָב מִלְּמַטָּה שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת (תְּהִלִּים קיח, ה): 'מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָהּ עָנָנִי בַּמֶּרְחַב יָהּ' ".

השופר, מצידו האחד הוא צר ומצידו השני רחב. התוקע נופח בצד הצר, והקול יוצא ונשמע מן הצד הרחב, וזהו בפשטות: "מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּ-הּ עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָּ-הּ" - הקול הנשמע מן השופר הוא ביטוי לזעקתנו, אולם בו בעת הוא כבר גם קול ה' העונה לנו במרחב.

אחד החידושים הגדולים של רבי נחמן מברסלב הוא שעצם הזעקה, עצם הפניה לה' יתברך, יש בה כבר יציאה מן המיצר. הקושי, הזעקה, הפניה, קול השופר עצמו, ברגע שהם נשמעים בחללו של עולם ובחללה של הנפש - הם עצמם המענה והיציאה מן המיצר. זעקת האדם היא עצמה עיקר התיקון, וכל השאר כבר הוא פועל יוצא של אותה זעקה.

זהו סודה המתוק של התשובה (ישעיה סה, כד): "וְהָיָה טֶרֶם יִקְרָאוּ, וַאֲנִי אֶעֱנֶה. עוֹד הֵם מְדַבְּרִים, וַאֲנִי אֶשְׁמָע" - הסליחה, מובטח לנו, מתגלית בעוד אנו זועקים לה', וקול השופר היוצא מלב נשבר ומנפש כואבת, הופך בן רגע לקול מבשר, מבשר ואומר: "עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָּ-הּ".

ומעל לכל, לא נשכח : "עצבות נועלת שערי שמיים, תפילה פותחת שערים נעולים, והשמחה בכוחה לשבר חומות!" (הבעל שם טוב)

העצבות, הכעס והדכדוך לא יצמיחו תקווה, אבל התפילות הן כמו סולם שאדם אוחז בו כדי שלא ייפול, ומעל כל אלה ישנה השמחה.

השמחה דוחה את הייאוש ומרחיבה את הלב.