אִם אֶסַּק שָׁמַיִם - שָׁם אָתָּה, וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל - הִנֶּךָּ - תהלים קלט ח

אִם אֶסַּק שָׁמַיִם - שָׁם אָתָּה, וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל - הִנֶּךָּ!

אם אסק שמיים - אם אמריא ואעלה בדרגות רוחניות כביכול עד השמיים

שם אתה - שם אתה, דהיינו כמו שהקב"ה אינסופי, כך ההתעלות הרוחנית היא אינסופית

ותמיד הקב"ה איתנו לעוזרנו בהתעלויות רוחניות.

ואציעה שאול- גם אם ח"ו אדם נפל לשאול תחתיות,

הנך - כמו שהקב"ה נקרא אל שדי - דהיינו שאמר לעולם די מלגדול. והכוונה שהקב"ה מגביל כל המוגבלים.

כך - הקב"ה יגביל את האדם מליפול לשאול תחתיות ויעצור את נפילתו עד שאותו אדם בכוחות עצמו יצליח לעלות ולהתגבר על החטא.

ואפשר עוד לומר על דרך כתיבת הפסוק .. שכמו שהכתוב נכתב קודם על עלייה ואח"כ על ירידה היא כדי לתת תקווה לכל מי שהיה צדיק ופוחד שכאשר הוא חטא הוא איבד את הכל. אלא הפסוק בא להראות לנו שאפילו אם היית בדרגה של שמיים ואחרי זה ירדת לדרגה של שאול ...

תמיד תמיד הקב"ה איתך ויעזור לך להתעלות בשני המצבים.

כמו שכתוב: שבע ייפול צדיק וקם - דהיינו הוא קודם נקרא צדיק ואז - הוא רק נופל...

ואפילו שנפל - ויקום - עדיין נקרא צדיק ואינו נהפך לרשע!!!

כשאני נוסק לשמים, כשאני בעליה, אתה יתברך נמצא 'שם' –  רמז לריחוק מסויים. יש לי עוד דרך ומרחק רב כדי להגיע אליך. אך כשאדם נמצא בשאול תחתיות, חס ושלום, בשיא הירידה והחושך – הינך! הנה אתה! קרוב אלי!

בכל הירידות שעוברות על האדם צריך תמיד לזכור שה’ יתברך איתנו גם שם, ודווקא שם, כמו שאומר הפסוק בבראשית (מ"ו): "אנוכי ארד עמך ואנוכי אעלך גם עלֹה" – ה’ יתברך איתנו גם בירידה, וכשנבין זאת, כשנאמין כי היא גם כן לטובתנו, אזי נזכה למעלה יתירה – "ואנוכי אעלך גם עלֹה".

"מי שרוצה לשוב להשם יתברך, צריך להיות בקי בהלכה מאוד, שלא יפיל ולא ירחיק אותו שום דבר בעולם, בין בעליה ובין בירידה. ובכל מה שיעבור עליו יחזק את עצמו ויקיים – "אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הינך", שגם בשאול תחתיות יכולין לקרב את עצמו להשם יתברך, כי גם שם הוא יתברך נמצא, בבחינת ואציעה שאול הינך" (ליקוטי מוהר"ן ח"א, ו).

עיקר העיקרים שצריך האדם לדעת בדרך עבודת השם, הוא עניין ההתקדמות.

אין עצירה. בכל מקום אשר הוא שם, אם בדרגה נמוכה או בדרגה גבוהה, תמיד חייב האדם – והאדם הזה, זה אני, זה אתה, זה אנחנו, לא מישהו נעלם מהעין, נסתר (רבינו הקדוש מדבר אלינו ועלינו!) – לשאת עיניו למעלה, אל אלוקיו, לשאוף ולרצות ולהתקרב אליו עוד ועוד, מכל מקום שהוא.

דוד המלך ע"ה, בתהלים, ביטא רצון זה בפסוק: "אם אסק שמים שם אתה, ואציעה שאול הינך". על פי הפירוש החסידי, ביטא דוד המלך ע"ה באמירה זו, את האמונה האיתנה, ש"לית אתר פנוי מיניה", אין מקום שאי אפשר למצוא בו את הבורא, שאי אפשר לקרוא בו אל הבורא – ולהיענות.

רבינו הקדוש, רבי נחמן התווה שתי דרכים בעבודה: האחת ל"רחוקים", והשנייה ל"קרובים" אל הבורא (וכמובן הכל תלוי בהרגשה פנימית), החידוש הגדול בדרך הזו, הוא שהיא היפך ההיגיון.

ההיגיון אומר, שאם אדם קרוב יותר אל הבורא, הוא מרגיש יותר במציאותו. הוא "חש" אותו יותר. כמה שאדם רחוק יותר מדבר כלשהו, הוא חש בו פחות. כאן אומר לנו רבינו בדיוק את ההיפך: הקרובים – הם בבחינת "איה מקום כבודו", הם כביכול רחוקים (וודאי מבחינת החובה המוטלת עליהם, ביתר שאת, לבקש ולחפש עוד יותר). הרחוקים – הם בחינת "מלא כל הארץ כבודו", היכן שהם, נמצא איתם הבורא, משגיח ומביט מהחרכים, לראות את בניו אהוביו, לשמוע צעקתם ורינתם.

בספר ליקוטי עצות (אות התחזקות סימן כג), מסביר לנו רבינו את ההיגיון הלכאורה לא מובן הזה, באומרו: "ואם אתה רחוק מאוד מאוד ממנו יתברך ונדמה לך שאתה פוגם ממש בכל שעה נגדו יתברך, נגד זה תדע שאיש כזה שהוא מגושם כל כך, כל תנועה ותנועה שהוא מנתק את עצמו מעט מעט מגשמיותו, אפילו תנועה בעלמא שהוא ממשיך את עצמו מגשמיותו אליו יתברך, היא גדולה ויקרה מאוד מאוד אצלו יתברך, והוא רץ בזה אלפי אלפים פרסאות בעולמות עליונים"!!!

ואז, כשאנו מנתחים פתאום את ההיגיון החדש המונח לפנינו, פתאום זה מסתבר, פתאום אותה תורת "התחזקות" נעלמת, אינה משהו דמיוני, אלא משהו פשוט ונכון.

משלים עוזרים להבנה. ננסה אם כן להסביר זאת במשל פשוט: ראובן, שונא גדול לשמעון. שמעון אינו מצפה מראובן לשום טובה, להיפך, כאשר הם נפגשים באקראי ברחוב, מראה שמעון לראובן פנים רעות, אם יום אחד יפגשו השניים ברחוב, ושמעון לא ירע פניו לראובן, הרי שבוודאי יתפעל ראובן, יתרגש. שינוי ההתנהגות הזה, למרות היותו קטן, יפעל עליו פעולה גדולה.

כך לענייננו, כאשר אנו רחוקים מהבורא (ושוב, במחשבתנו, כי את האמת העליונה, לעולם לא נדע ויתכן שדווקא האדם שחשב כל ימיו שהוא כה רחוק, דווקא הוא יהיה קרוב והאחר שחשב שהוא קרוב, יתברר שהוא רחוק מאוד, אבל מה שקובע בעולם הזה, זו המחשבה וההרגשה הפנימית שבאדם), כל תנועה ולו הקטנה ביותר, מרעישה עולמות, "שאדם זה שהוא כה רחוק, יעשה משהו בשביל הבורא?!"

"מלא כל הארץ כבודו" – מה משמעות הדברים? הלא אני, כן אני, מרגיש כה רחוק ממנו, כאילו כל מעשי נועדו רק להכעיסו, מה אומרת לי הקביעה הזו "מלא כל הארץ כבודו"?

גם בשאול – הינך!

 ואז נפקחות העיניים ומולם, באור יקרות, מאיר הפסוק הזה. "ואציעה שאול – הינך". כן, גם כאן, גם איתי בשאול שאין שאול מטה ממנו, גם כאן בחושך הזה נמצא איתי הבורא. ולמרות שכל כך הכעסתי אותו, למרות שמעשי יעידו שאיני קרוב אליו, הוא מביט אל ליבי פנימה, רואה את הרצון הפנימי, שקיים בכל יהודי (בכל יהודי! כך לימד אותנו רבינו), שלפעמים נחבא – אבל תמיד קיים, להתקרב להשם, לעבוד אותו בלבב שלם, הוא רואה את הבכי הזה בשעת לילה מאוחרת על מצב רוחני שכואב, על כישלון שנכשלנו, הוא מביט, כי הלא "אלוקים ירא ללבב", וזוהי המשמעות האמיתית.

 אני קרוב אליו. כי גם במרחק הזה, גם בשאול הזה, אני קרוב. גם אם לא משום ש"אני" קרוב, אלא משום ש"הוא" יתברך קרוב. "הינך" בכל מהותך, בדיוק כפי ש'הינך' אצל ה"קרובים", אפילו יותר, מהטעם שהזכרנו. "ואציעה שאול הינך"…

 החכם מכל אדם בספר משלי, אומר: "שנאה תעורר מדנים ועל כל פשעים תכסה אהבה" ומפרש שם רש"י: "ועל כל פשעים תכסה אהבה – כשישראל מטיבים מעשיהם הקב"ה מכסה על פשעיהם".

 נלך רגע באותה דרך שהתווה לנו רבינו.

 כל יהודי, באשר הוא יהודי, כל זמן שכוונתו, רצונותיו, שאיפתו, הם להיות טוב, "כשישראל מיטיבים מעשיהם", הקב"ה מכסה על פשעיהם, אוהבם ומקרבם. כי כבר חידש לנו רבינו "העיקר הוא הרצון"! אין האדם נבחן רק לפי מעשיו, אלא גם – ואולי בעיקר – לפי רצונותיו, וכל זמן שרצונותיו של אדם הם לטוב, הוא עצמו "טוב" במהותו. גם כאשר מעשיו רעים, מהותו טובה. רק ישא עיניו למעלה, לשאוף לעלות, לשאוף להתקרב יותר מצידו לאביו שבשמים, הוא עצמו – "טוב"…

 אבל רבינו לא עוצר כאן. לא רק מי ששואף להיות טוב, לא רק מי שנושא עיניו למעלה: "צריך לדעת, שהשם יתברך מתפאר אפילו עם הקל שבקלים שבישראל. אפילו (מי שהוא מ)פושעי ישראל, כל זמן ששם ישראל נקרא עליו יש בו התפארות פרטי שהשם יתברך מתפאר עמו. על כן אסור לאדם לייאש עצמו מהשם יתברך אפילו אם קלקל ופגם הרבה מאוד, חס ושלום, כי עדיין לא פסק חביבות השם יתברך ממנו כנ"ל. ועל כן עדיין יכול לשוב לשם. והעיקר הוא על ידי אנשי אמת שהם יכולים למצוא גם הטוב וההתפארות שיש, אפילו בהגרוע ולהשיב הכל לשם יתברך". ישראל אף על פי שחטא, ישראל הוא, מדגיש רבינו. כל זמן ששם ישראל עליו, כל זמן שלא השיל מעליו את השתייכותו הרוחנית – "ישראל", "ישראל הוא". הוא בבחינת יהודי.

וכך הופך רבינו את היוצרות. מערער את יסודות ההיגיון המוטעה ומניח יסוד להיגיון חדש. היגיון שיכול לתת כוח לכל אדם, באשר הוא שם, להתחיל התחלה חדשה, לחדש כנשר נעוריו, להתקרב מחדש לאביו – שהוא חשב שהוא רחוק ממנו.