יְהוָה שֹׁמְרֶךָ יְהוָה צִלְּךָ עַל יַד יְמִינֶךָ | תהלים קכ"א, ה'
ממתק קטן על פסוק בתהלים ברוח פנימיות התורה: ה’ שֹׁמְרֶ֑ךָ ה’ צִ֝לְּךָ֗ עַל־יַ֥ד יְמִינֶֽךָ׃ (תהילים קכא ה)
יהושע אבירם
0
63
ממתק קטן על פסוק בתהלים ברוח פנימיות התורה:
ה’ שֹׁמְרֶ֑ךָ ה’ צִ֝לְּךָ֗ עַל־יַ֥ד יְמִינֶֽךָ׃ (תהילים קכא ה)
מהו צל?
צל זה חסימה של אור על גבי משטח. זהו אזור שבו מוסתר מקור האור הראשי, כך שהוא חשוך יותר בהשוואה לסביבתו.
הפסוק בתהילים אומר שה’ הוא צילו של האדם ויש לכך משמעות אפשרית:
שהאדם הוא שחוסם את האור וה’ הוא הצל המתקבל: “ה’ צלך”.
ישנו מדרש שמתאר את הופעת ה’ בעולם כחיקוי של האדם:
והנה לשון המדרש:
“וכן אמר דוד ה’ צלך על יד ימינך. מהו ה’ צלך כצלך. מה צלך אם אתה משחק לו הוא משחק לך. ואם אתה בוכה הוא בוכה כנגדך. ואם אתה מראה לו פנים זעומות או מוסברות אף הוא נותן לך כך. אף הקב”ה – ה’ צלך כשם שאתה הוה עמו הוא הוה עמך” (נפש החיים א, ז, ד).
אם הפסוק אומר שה’ מצל על האדם, פירוש הדבר שהוא מאיר עליו את אור ה’ באופן עדין ולא עוצמתי, כזה שמותאם לכוחו של האדם.
כבר פגשנו את מושג האור הגנוז, שנגנז בבריאת העולם כיוון שבני האדם לא היו ראויים לו.
עקרון זה נכון גם בפסוק זה – ה’ מצמצם את הנוכחות שלו בבריאה, כדי לא לכפות את עצמו על בני האדם באופן שמזיק להם.
אך צל אין פירושו חושך – ניתוק מאלוקות חלילה, זהו אור עדין שמותאם לנבראים. כיוון שכך, עלינו להיזהר לא לחסום אותו עוד ולהחשיך את אור ה’ בעולם יותר משהוא כבר הצטמצם. תפקידו של האדם הוא לא להפוך את הצל לחושך, לא לחסום את הרצון האלוקי לתקשר עם בני האדם.
מה הצל אומר על מקור האור?
התורה אומרת שהאדם נברא בצלם אלוקים – בצל אלוקים. האדם הוא תמונה מתקבלת מצלילית של הופעת ה’ בעולם. מצד אחד האדם הוא בדמותו של ה’, ומצד שני הוא קובע את האופן בו האור יופיע – באופן מלא או חלקי.
מתבררת נקודה יסודית שחכמי הקבלה הדגישו מאוד – כל אדם, בהכרח, מגביל את אור ה’ במידה כזו או אחרת, כולנו בשר ודם. אבל האדם עושה זאת על פי הדמות שה’ בחר לברוא אותו. ה’ ברא את האדם בצלמו דווקא כדי שיעצב את האור שמתגלה בתבנית מסוימת. בלשון הקבלה זהו סוד המרכבה.
אך כל זה כאשר אדם לא מסתיר את האור יותר מהראוי, כלומר הוא משתדל להיות נקי ככל שניתן בפני אור ה’, רק אז הצלילית שמתקבלת היא באמת הצלילית של צלם אלוקים. הצלם (האדם שנברא בצלם הוא המרכבה) מסתיר את האור בדיוק במידה הנכונה ומתקבל צל שדי – זה גילוי השכינה.
בפיזיקה של תחילת המאה ה- 20 התגלה 'חוק בראג' הוא חוק טבע שנוסח על ידי הפיזיקאי ויליאם לורנס בראג ב-1912. זהו עקרון חשוב מאוד, שהפך לאחד החוקים השימושיים ביותר של המדע. “עקרון בראג” טוען שאפשר לזהות את המבנה הפנימי של חומרים, אם מאירים אותם בתדר המתאים ומנתחים את הצלליות שמתקבלות. 'חוק בראג' קובע שנקודות האור והחושך שיתקבלו בצללית שהחומר יעשה, מלמדים על המבנה הפנימי של החומר.
לכל חומר יש מבנה פנימי מקרוסקופי שקשה מאוד לראות באמצעים רגילים. השיטה של לורנס בראג הייתה להאיר על חומר באמצעות אור מרובה גוונים, ואז לזהות אילו תדרים מוחזרים ממנו ואילו לא (זהו הבסיס למכשיר הרנטגן).
'חוק בראג' אומר שלכל חומר יש סט סופי ובדיד של תדרים שהוא מפזר, ישנם תדרים שמתאבכים בצורה בונה ואילו שאר התדרים מתאבכים בצורה הורסת. כך שאם נקרין על החומר אור מולטי כרומטי (מרובה צבעים), נקבל בזווית המדידה רק חלק מהצבעים שהיו באור.
לחלופין אפשר להגדיר את 'חוק בראג' כך – עבור כל תדר (צבע) יש רק זוויות מסוימות שנקבל אור, משום שזו הזווית שבה מתקיימת התאבכות בונה ואילו בשאר הזוויות תתקיים התאבכות הורסת). עקרון זה הוא החוק הבסיסי של תורת הקריסטלוגרפיה שחוקרת חומרים באמצעות אור, והוא קשור לנושאים נוספים רבים. אולם לעניינו הוא מסביר מה אפשר ללמוד מצל של חומר.
אם נתייחס לה’ כמקור האור ולאדם כחומר שמפזר את האור, נוכל לומר שהתבוננות על הצללית מלמדת אותנו כמה דברים: ראשית היא מלמדת אותנו על המבנה הפנימי של האדם. אין דרך טובה יותר להכיר את נפשו של האדם מאשר לבחון כיצד הוא מתמודד עם עול תורה ומצוות, תיקון מידות ויראת שמים. העמידה נוכח פני ה’ מציבה בפני האדם אתגרים לא פשוטים שחושפים את הנקודות החלשות הסתומות בנפשו, כמו גם הנקודות המתוקנות ומקודות הזכות. התבוננות מעמיקה באינטראקציה בין אור ה’ לאדם חושפת את מסתורי הנפש האנושית.
בנוסף ניתן ללמוד משהו על אור ה’ המתגלה במציאות. כל אדם הוא שונה ולכן ה’ מתגלה דרכו באופן ייחודי. 'חוק בראג' מלמד שרק תדרים מסוימים ישרדו את המפגש עם האדם, ולכן רק הופעות מסוימות של ה’ יהיו מסוגלות להתגלות דרך אדם זה. ה’ מופיע בעולם באופן רב גווני, שמכיל את כל הגוונים והצורות, אבל המפגש עם האדם חוסם את רובם. רק הופעות אלוהיות מסוימות מאירות דרך נפש של אדם, בהתאם למבנה האישיותי שלו.
יש אנשים שמצטיינים בלגלות בעולם את מידת החסד ויש כאלו שמסוגלים לחשוף רק את מידת האמת או הדין. כל אדם מפזר את האור האלוקי שאליו הוא חשוף בהתאמה לנפשו הייחודית.
הטענה היא שלמרות שכל הגוונים האלוקיים (חסד, גבורה, אמת וכו’) מאירים את האדם, רק גוונים שתואמים את המבנה הפנימי שלו מצליחים להיבנות כך שיוכלו להאיר את העולם דרכו.
גוונים אחרים פשוט דועכים.
לסיכום אפשר לומר שה’ הוא אכן צילו של האדם, מפני שהאדם מגביל את מגוון ההופעות האלוקיות במציאות, ומאפשר רק לחלק מהם להופיע ולהיחשף.
נתענג שוב בלשונו של המדרש:
”ואם אתה בוכה הוא בוכה כנגדך. ואם אתה מראה לו פנים זעומות או מוסברות אף הוא נותן לך כך אף הקב”ה – ה’ צלך כשם שאתה הוה עמו הוא הוה עמך”.
