יִקְרָאֵנִי וְאֶעֱנֵהוּ עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה אֲחַלְּצֵהוּ וַאֲכַבְּדֵהוּ - (תהלים פרק צא פסוק טו)

אחד מהיסודות העיקריים בעבודת ה' ובשלימות עבודת התפילה הוא שיהודי צריך להשתתף ולהרגיש בצער השכינה כביכול. וכן מה שצריך שכל תפילותיו יהיו לא למען עצמו, אלא למען הקב"ה.

מי שיש לו צרה, אל יתפלל לקב"ה שיצילנו מצרתו מפני צער עצמו, שהרי מצד האדם כל מה דעביד רחמנא לטב עביד (=כל מה שעושה הקב"ה לטובה), רק משום העניין הנפלא שגילו לנו חז"ל של "עִמּֽוֹ־אָנֹכִ֥י בְצָרָ֑ה"(תהילים צא טו), היינו מה שהקב"ה מצטער בצערן של ישראל, ועיין ב"נפש החיים"(שער ב פרק יא) שמבאר נפלא שזהו היסוד הגדול של התפילה. וכן הוא ב"מסילת ישרים" (פרקי החסידות) ובכל ספרי העבודה, שבדבר זה תלויה שלימות העבודה של כל יהודי.

מדרגה זו, להבין ולהרגיש בכללות ענין צער השכינה ולהשתתף ולהצטער כביכול בצערה, הרי היא כמו הרבה עיקרים בעבודה, שמצד אחד חיוב הדבר פשוט, כמו שביאר ה"מסילת ישרים" ענין אהבת ה' וקנאת ה': "וזה פשוט כי מי שאוהב את חבירו אי אפשר לו לסבול שיראה מכים את חבירו או מחרפים אותו, ובודאי יצא לעזרתו, גם מי שאוהב שמו יתברך לא יוכל לסבול ולראות שיחללו אותו חס וחלילה"(מסילת ישרים פרק יט). מצד שני הקושי להגיע למדרגה זו הוא רב ועצום, עד שמי שזוכה לזה הגיע לשלימות עצומה ומדרגה גבוהה מאוד.

אחר שגילו לנו חז"ל ענין "עמו אנכי בצרה", שהקב"ה מצטער בצערן של ישראל, הרי כל מי שמבין עוצם אהבתו של הקב"ה אליו ורוב הטובות שהוא מקבל ממנו יתברך באהבה בכל עת ובכל רגע, ממילא בטבע על כרחך שירגיש וישתתף בצערו כביכול, ויתפלל על כך. ונמצא הדרך להגיע להרגשת העניין הוא על ידי שיפסיק לרגע את מרוץ החיים, ויחשוב ויתבונן ביסודות האמונה, וישתמש במידת קל וחומר שבתורה, ללמוד מיחסו לאוהביו ומיטיביו, כגון אביו ורבו, קל וחומר אין סופי עד כמה מחוייב הוא ביחסו לקב"ה, ויזכור ויפרט לעצמו כמה טובות מקבל מהקב"ה בכל רגע, וממילא כמה צריך להצטער על צער השכינה.