אִם אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁם אָתָּה, וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל הִנֶּךָּ - (תהלים קל"ט)

אָנָה, אֵלֵךְ מֵרוּחֶךָ; וְאָנָה, מִפָּנֶיךָ אֶבְרָח.

אִם אֶסַּק שָׁמַיִם, שָׁם אָתָּה; וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל הִנֶּךָּ. - (תהלים קל"ט)

אָנָה אֵלֵךְ מֵרוּחֶךָ וְאָנָה מִפָּנֶיךָ אֶבְרָח. 'אנה אלך' – שמבטא את הזעקה העצומה של החיפוש. אדם מרגיש אבוד מרוב אפשרויות, לא יודע לאן ללכת ואיפה הנקודה שלו בעולם. באמת, לא תמיד תהיה תשובה, אבל ה' אומר לך בתוך החיפוש, אני שם. ה ד ר ך  היא חלק  מ ה י ע ד.

רבינו הקדוש רבי נחמן מלמד אותנו שעיקר העיקרים שצריך האדם לדעת בדרך עבודת ה´, הוא ענין ההתקדמות, אין עצירה. בכל מקום אשר הוא שם, אם בדרגה נמוכה או אם בדרגה גבוהה, תמיד חייב האדם ( וה"אדם" הזה, זה אני, זה אתה, לא מישהו נעלם מהעין, נסתר. רבינו הקדוש, רבי נחמן מדבר אלינו ועלינו!) לשאת עיניו למעלה, אל אלוקיו, לשאוף ולרצות להתקרב אליו עוד ועוד, מכל מקום שהוא.

דוד המלך ע"ה, בתהלים, ביטא רצון זה בפסוק "אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הינך", על פי הפירוש החסידי, ביטא דוד המלך עליו השלום באמירה הזו, את האמונה האיתנה, ש"לית אתר פנוי מיניה", אין מקום שאי אפשר למצוא בו את הבורא, שאי אפשר לקרוא בו אל הבורא – ולהיענות.

רבינו הקדוש, רבי נחמן, התווה שני דרכים בעבודה, האחת ל"רחוקים" והשנייה ל"קרובים" אל הבורא (וכמובן הכל תלוי בהרגשה פנימית), החידוש הגדול בדרך הזו, היא היפך ההגיון.

ההגיון אומר, שאם אדם קרוב יותר אל הבורא, הוא מרגיש יותר במציאותו, הוא "חש" אותו יותר, כמה שאדם רחוק יותר מה', הוא חש בו פחות.

רבינו צועק ההיפך:

הקרובים – אומר רבינו, הם בבחינת "איה מקום כבודו", הם כביכול רחוקים.

הרחוקים – הם בבחינת "מלוא כל הארץ כבודו", היכן שהם, נמצא איתם הבורא, משגיח ומביט מהחרכים, לראות את בניו אהוביו, לשמוע את צעקתם ורינתם.

נרחיק לכת ונאמר - גם אם אתה מצוי בפאב חשוך, אפוף אלכוהול ומלא עשן סיגריות, דע לך כי גם שם מצוי ה' יתברך ולא תוכל לברוח מנוכחותו. ואם תושיט יד, אז תיראה ותיווכח שמסייעים לך מהשמים ופותחים בפנייך שערי אורה ותקווה - וממש ברגע שמגיע העת המקֻווה , ההשפעות נמשכים כמעין שאינו פוסק.